קוסמודאיזם: השקפת עולם לעידן החלל

קוסמודאיזם: הפיכת הקוסמוס ל"אלוהים"

ממש כמו המדע הקלאסי בעת החדשה, הפילוסופיה היוונית בעת העתיקה חיפשה את האחדות הקוסמית. המדע הקלאסי של העת החדשה, מלפלס (Laplace) ועד איינשטיין, חיפש את החוקיות האחידה המתארת ומסבירה את ההתרחשות הקוסמית. הקוסמוס של היוונים, שבו נתאחדו פשטות השכל של המשכיל ופשטות העולם המושכל על ידיו איננה עוד. ואילו במדע המודרני, בביטויו הפילוסופי, תוך הסתייגות מאיינשטיין כפילוסוף להבדיל מאיינשטיין המדען, מוטלת בספק אפשרותה של חוקיות אחידה המתארת ומסבירה את ההתרחשות הקוסמית.

החוקיות הרואה בקוסמוס מערכת-חלקיקים-מתחלקת-מתפשטת כתתום-תהליך סופי, אחיד לגודל ולקוטן, בטבע האין סופי, צריכה עדיין לעמוד במבחן הנסיון ולמצוא בטוי מתמטי חדש, היא מהווה אחדות של רבוי (מערכת-חלקיקים) הנתונה בשנוי קבוע (התתלקות-התפשטות). דהיינו תחום-תהליך סופי שהוא חלק מן האין-סוף. כל שאר הרבויים וכל שאר השינויים בתחום הסופי הזה הם תוצאה של התהליך הזה: תהליך הפיכת החומר לקרינה.

אם אמנם, תעלה האנושות, מתוך הסתגלות לסביבה הקוסמית לשלב חדש של חיים רוחניים - הרי קרוב לודאי, שהיא תצטרף על ידי כך ל"מרוץ לחיים" המתקיים במקומות רבים בקוסמוס ותשתתף בתהליך אוניברסלי, ההולך והופך את האובייקט הקוסמי לסובייקט המכיר את עצמו ומשתלט על עצמו; דהיינו, תהליך טבעי-מלאכותי של הפיכת הקוסמוס ל"אלוהים".

הרי זה "אלוהים" - לא אין־יסופי אלא סופי; לא סיבה אלא תכלית; לא עבר אלא עתיד; לא "בראשית ברא" אלא "באחרית נברא"; לא יוצר האדם אלא יציר האדם; ולא רק בדמיונה של האנושות אלא בפועל ממש, הלכה למעשה, כגולת הכותרת של החיים הרוחניים בקוסמים.

אין זה ה"אלוהים" הפנתאיסתי של שפינוזה - לא "אלוהים" הזהה עם הטבע אלא "אלוהים" הנוצר בטבע; לא מתפיזיקה הזהה עם הפיזיקה אלא, אולי, "פיזיקה" המגשימה מתפיזיקה בתחוםסופי מסויים בטבע האין סופי; לא דת הזהה עם מדע אלא מדע המגשים חלומות מסויימים של הדת.

אינשטיין היה, כידוע, ולא במקרה, חסידו של שפינוזה בתפיסתו הפילוסופית. כמוהו הוא האמין באחדותו הבסיסית של הטבע ובכוחה של ההכרה להזדהות עם האחדות הזאת. אך הגישה הגיאומטרית, זאת הלשון המשותפת לו ולשפינוזה, חסרה את האלמנט הדינמי, המשנה המצוי כתהליך הקוסמי הבסיסי של הפיכת החומר לקרינה: לא זהות החומר והקרינה אלא הפיכת החומר לקרינה; לא זהות ההתפשטות והמחשבה. אלא התפשטות ההופכת למחשבה.

"הרוח" מצויה באופן פוטנציאלי ב"חומר". אין יסוד להניח את קדמות הרוח. אבל יש סיכוי סביר להגיע לעליונות הרוח - שלב אחרי שלב - בחברה, בחיים ובקוסמוס: לחברת המדע: לחיים רוחניים; ליצירת "אלוהים".

הדת והמדע הם שני ביטויים שונים של אותה רוח אנושית, הגלומה בחוקיות התפתחותו על הקוסמוס המתייחסת אליו בצורות שונות ובשלבים שונים. יש ושני הביטויים השונים הללו נראו סותרים זה את זה ויש והם נראו משלימים זה עם זה. והנה, הרעיון המרכזי של הדת - הרעיון בדבר ה"אלוהים", אשר כאילו נדחה ע״י המדע, עשוי לחזור ולתפוס את מקומו גם במסגרת תפיסת העולם המדעית.

ה״אלוהים" הוא ישות רוחנית אוניברסלית שנוצרה בדמיונו של האדם במסגרת הדת, בעת העתיקה, כבוראת הקוסמוס ("בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"). ועכשיו בעת החדשה, עתידה להיווצר מתוך חוקיות התפתחותו של הקוסמוס במסגרת המדע על ידי התפתחות החיים האנושיים מחיים גופניים-כלכליים לחיים רוחניים-מדעיים בהיקף אוניברסלי של הקוסמוס כולו; דהיינו, על ידי הפיכת הקוסמוס ל"אלוהים".

הרעיון של יצירת "אלוהים" מתוך קוסמוס, על ידי כלל האדם ובאמצעות המדע קשור בהכרה שהחברה האנושית איננה "גולת הכותרת" של החיים בקוסמוס אלאשלב מעבר מחיים גופניים-כלכליים לחיים רוחניים-מדעיים המבוססים על סימביוזה בין הביולוגיה לבין הטכנולוגיה, בין ההכרה האנושית לבין המדע העל-אנושי. אם המין האנושי לא יאבד את עצמו לדעת, הוא עומד על סף עידן חדש של ההתפתחות ביולוגית-טכנולוגית, של עיצוב עולם ביו-קוסמי "טבעי-מלאכותי". זאת התזה הבסיסית של הקוסמודאיזם!